אבא - השמיע קול

אני מאוד אהבתי לשחק עם הילדים שלי כשהיו קטנים. בכל סוגי המשחקים. ממשחקי קלפים ושולחן, דרך משחקי מילים וחידות, וגם כמובן, והרבה, משחקי חוץ וספורט – תופסת, מחבואים, כדורגל, כדורסל ועוד... אפילו היום, כשהם כבר גדולים, לא אחמיץ הזדמנות לאיזה משחק "קטאן" משובח עם ילדיי "לזכר הימים הטובים". גם כמדריך חברתי ואחר כך כמנהל מערכות חינוך חברתי-קהילתי, תמיד, בכל הזדמנות, פשוט הצטרפתי למשחקי הילדים כשותף פעיל ומעורב במשחקים שלהם.

למה אני מספר לכם את כל זה?

לא רק כדי להמליץ לכם לשחק עם הילדים שלכם. הרבה. בכל הזדמנות. כי זה פשוט win-win קלאסי ( על החשיבות והערך המוסף של המשחק עם הילדים אני מרחיב בפוסט אחר שעוסק ב "זמן איכות").

אלא בעיקר כי נזכרתי במשחק מחבואים שהייתי משחק עם ילדיי. הייתי מתחבא להם, וכשלא מצאו אותי, הם קראו: "אבא – השמיע קול". ואז הייתי קורא להם ממקום מחבואי והם היו מוצאים אותי בתרועות ניצחון ושמחה.

לא פעם, כמדריך הורים, אני פוגש אבות שהקול שלהם לא נשמע. וגם אם הם משמיעים איזשהו קול, הוא לעתים כל כך חלש, רפוי, או לא מורגש, או לא מובן, מהוסס, רווי מסרים כפולים, או נבלע בתוך הקול הדומיננטי של אמא. בקיצור - לא עובר ולא מגיע.

זהו מקור עצום לתסכול עבור אבות אלו. יש להם מה להגיד, להעיר, לשתף, לתבוע, ללמד. יש להם עמדות ברורות ומסרים חשובים בנושאים רבים להעביר לילדים. אבל הם לא מצליחים. זה יוצא להם "עקום". "לא מספיק טוב" (לפחות בעיניהם). מכאן הדרך להימנעות ולתחושות של כישלון והחמצה היא קצרה. הסיבות לחוסר ההצלחה הן אינדיבידואליות ומשתנות מאב לאב. בתהליך הדרכת ההורים אני עובד איתם על צמצום הפער בין הרצון להשמיע את קולם לבין הביצוע בפועל. אפשר להשיג שינוי. אפשר להצליח.

כמו במקרה של דניאל למשל:

דניאל. מנהל מחלקה במפעל ייצור, בן 43 – אבא לשני ילדים. בן 11 ובת 7. הגיע אלי להתייעצות אחרי ששמע את הרצאתי "קולו של אבא". הוא הבין שמשהו חוסם אותו ומשתק אותו. בעיקר באינטראקציות עם בתו הקטנה אבל גם במידה לא מבוטלת עם הבן. המצב גורם לו לכאב ומצוקה גדולים. ככל שהתקדמנו בתהליך ההדרכה, התבהרה אצלי התובנה, שהקושי של דניאל נובע משני מקורות עיקריים: 1. הדימוי העצמי ההורי הנמוך של דניאל, שגורם לו להרגיש שהוא "אבא לא מספיק טוב". הוא מרגיש שילדיו (וגם אשתו) כועסים עליו ומאוכזבים ממנו. מבקרים ושופטים אותו. וזה מערער אותו. 2. חוסר במיומנויות תקשורת ושיח רגשי. (כאמור: לאבות שונים עשויים להיות מקורות שונים לקושי).

שיתפתי את דניאל בתובנה שלי. הוא התחבר לזה. עבדנו על פרספקטיבה חדשה לדימוי העצמי ההורי, הרואה את "חצי הכוס המלאה" ההצלחות וההישגים. עצם הפנייה לייעוץ והדרכה מלמדת על יוזמה וכוח. התאמנו על תקשורת ושיח רגשי (באחת הפגישות השתתפה גם אשתו ועבדנו על חיזוק השותפות ועל הדרכים "להרים" את דניאל במקום "להוריד אותו"), בנינו תכנית עם מטרות ותוצאות רצויות ועקבנו אחריה ממפגש למפגש.

דניאל בחר לעצור את "המעגל המסלים" של כישלון, שמוביל לשיתוק, שמוביל לכישלון נוסף, חריף יותר וחוזר חלילה, דניאל בחר והצליח לעבוד על שיפור איכות התקשורת עם ילדיו ושיפור החוויה האבהית ותחושת המשמעותיות.

אז אבות יקרים. הפסיקו "להתחבא". השמיעו את קולכם. אפשרו לילדיכם "לגלות" אתכם והכניסו לביתכם תרועות ניצחון ושמחה.