"אתה כבר פאסה"


איך לא נפגעים מביטויי הפחתת ערך של המתבגרים שלנו?


" אז מה עוזי, אתה יועץ לאבות עכשיו?" סינן לעברי צביק'ה, מנהל של מערכת חינוך חברתי-קהילתי באחר הקיבוצים, שפעם הייתי היועץ החינוכי שלהם. פגשתי אותו בכנס של מנהלי חינוך בקיבוצים.


"אני עוקב אחריך בפייסבוק, ונהנה לקרוא את הפוסטים שלך" פירגן.


"תודה – מה שלומך?"


"אני בסדר גמור. אתה יודע. יום עסל יום בסל. בעבודה הרוב בסדר. אתה יודע. הבעיות הרגילות. כח אדם. תקציב. הורים. אתה יודע. לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו"


"טוב לשמוע. ובבית מה נשמע?" (ניחשתי).

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך" (צדקתי).

"או. קיי. אני שומע"


"הבן שלי – עידו – הוא עכשיו כבר בן 17. ילד טוב. תלמיד טוב. יש לו הרבה חברים שאיתם הוא מבלה כל הזמן, בקושי רואים אותו בבית. הוא גם סיפר לאמא שלו שהוא יוצא עם מישהי. אני כבר מתחיל להתרגל לרעיון שהוא כבר לא ילד, שהוא עצמאי (ואני יכול לסמוך עליו), שיש לו עולם משלו, ושהמקום שלי – אבא שלו – בתוך עולמו וסדרי העדיפויות שלו, הולך ומצטמצם. אני יודע שזו דרכו של העולם. אני מתייחס מאוד ברגישות ובנדיבות לצרכי העצמאות שלו. לא חופר ולא דוחף את האף שלי – אני נותן לו מרחב עצום, תומך בו, מפרגן לו... אז תסביר לי – למה הוא פוגע בי? אני לא מצליח להבין מה אני עושה שמגיע לי יחס כזה ממנו"

למה אתה מתכוון? איך הוא פוגע בך?

"הוא לא מכבד אותי. ושופט אותי. מגחך על מילים או משפטים שאני אומר, מתווכח איתי ומשמיע תמיד עמדות הפוכות, דווקא, בכוונה הפוכות משלי, ומטיח בי האשמות. ואתמול – היה השיא: בקשתי ממנו שיפסיק לשפוט אותי וידבר אלי בכבוד. והוא ענה לי: לא מגיע לך כבוד. אתה פאתטי. אתה פאסה. ויצא מהבית בטריקת דלת.

ואיך הרגשת? איך אתה מרגיש?

"זה היה נורא. בום לפנים. נעלבתי. נפגעתי עד עמקי נשמתי. כעסתי. הרגשתי כישלון. חוסר אונים. אכזבה. כפיות טובה. אבדן. אני עדין מרגיש ככה. הוא יהיה חייב להתנצל. אחרת אני לא יודע אם אני והוא נוכל להמשיך לחיות באותו הבית".

"אני מבין. וואו. המילים שלו. היחס שלו. אני מניח שכל אחד היה נפגע אם מישהו היה מדבר או מתייחס אליו ככה. קשה מאוד לעכל ולהכיל את זה. במיוחד כשלא רואים שום סיבה הגיונית"


בחרנו "לדלג" על ההרצאה המעניינת בכנס ("חדשנות בחינוך"), יצאנו אל פינה שקטה מחוץ לאולם הכנסים, והמשכנו בשיחה.


"צביק'ה. אתה ואני אנשי חינוך מנוסים ומקצועיים" אמרתי לו. "אבל כשזה נוגע לילדים שלנו, אנחנו לפעמים כמו הסנדלר שהולך יחף. כי אנחנו מחוברים אליהם רגשית והם מפעילים אותנו מהבטן ומהלב ולא מהראש. טוב עשית כשפנית אלי. זה נכון תמיד במצבים כאלה, לשוחח עם גורם אובייקטיבי, מקצועי, שלא מעורב רגשית, לאוורר שנייה את הרגשות, לגייס את הכוחות ההוריים הבוגריים שלנו, ולחשוב מה עושים ואיך מגיבים בשיקול דעת"


"אז מה אתה מציע"


"ראשית – בוא ניזכר במשפטים שתמיד חשוב לזכור ולהגיד לעצמנו, כשאחד הילדים או ההורים במערכת שאתה מנהל, שופט אותך, מבקר אותך, בא אליך בטענות, ולפעמים תוך שימוש בשפה בוטה ותוקפנית. זוכר את המשפטים האלה?"


"כן ! ' זה לא נגדנו – זה בעדם' (נכון) 'מאחורי כל קול גלוי מסתתר קול סמוי, שמספר לנו סיפור שהוא בעצם בקשה או פנייה' (נכון מאוד) ו – 'אמפתיה לפני גבולות' (אכן כן).


"תראה. מבעד לערפל ההצפה הרגשית, קשה לך לראות את מה שאתה כבר יודע: הצורך של נער מתבגר להפחית את הערך של הוריו (ובמיוחד בן לעומת אביו ובת לעומת אמה), ולעשות להם דה-אידאליזציה (לעבור מהערצה לביקורת), הוא צורך התפתחותי טבעי. נורמטיבי. זה משרת את תהליך ההיפרדות והעצמאות שלו, שבסיומו הוא יצליח – כך יש לקוות – להשיג מובחנות ונפרדות, ולגבש זהות אישית. במילים אחרות – אפשר להבין מאיפה מגיעה ההתנהגות שלו. ואפשר להגיב אליה ממקום של אמפתיה. לא חייבים להסכים או לקבל התנהגות כזו. ממש לא. אבל עם התובנה הזו אפשר לווסת מעט את הרגשות המציפים.


מעבר לזה, הקול הגלוי של עידו – המילים שאמר והתנהגותו הגלויה – מכסים על הסיפור הסמוי שלו. מה הפניה שלו? מה הוא צריך או מבקש ממך?"


"לא יודע. אתה צודק – אני כל כך שקוע בכאב ובעלבון שלי, ואני לא מצליח לשמוע אותו ולהבין אותו"


"גם אני לא יודע. אני רק יכול להעריך או להעלות אפשרויות מתוך הניסיון והידע שלי במקרים דומים. למשל: יכול להיות שמה שהוא מבקש ממך זה שתתעמת אתו יותר? שתתן לו הזדמנויות לריב איתך, להיות איתך בקונפליקט? נערים זקוקים להיות בקונפליקט עם הוריהם. קונפליקט בריא. כזה שגם אם כועסים ולא מסכימים, זה לא מפרק וממשיכים לאהוב. אולי אתה מוותר לו יותר מדי? לא חופר לו גם כשצריך? יכול להיות שמה שהוא צריך ממך זה הכרה בכך שהוא שונה ממך? אולי הוא מרגיש שאתה לא נגיש אליו, לא רואה אותו, לא קולט את מה שעובר עליו, ובעצם הוא משתמש בדרכים קיצוניות כדי למשוך את תשומת הלב שלך?


"זה בהחלט יכול להיות הסיפור. זה באמת אולי מה שהוא צריך ממני. אני צריך לחשוב על זה. תודה!"


"דבר איתי עוד יום יומיים. אשמח לדעת איך התגלגלו העניינים. עכשיו כשאני יועץ לאבות, אתה גם מוזמן להגיע לקליניקה שלי, לתהליך ייעוץ והדרכה מסודר – בהצלחה!".