השפעת אימהות על עולמם הרגשי של בנים

מתוך הספר: "לגדל בן", מאת דן קינדלון ומייקל תומפסון.


חלוקת התפקידים המסורתית בין ההורים, מעניקה לאימהות על פי רוב (וזו כמובן הכללה רחבה למדי), את תפקיד האחראית על פיתוח עולמם הרגשי של הילדים. לקלוט ולהבין את המתחולל בנפשם, לשוחח איתם בשפת הרגשות, ולהוות מודל של הכלה ואמפתיה.[


אמנם, בשנים האחרונות, הולכת ומתרחבת המגמה של אבות מחוברים, מעורבים, ופעילים גם בשיח הרגשי עם ילדיהם, ויחד עם זאת, עדין, במשפחות רבות, האימהות הן אלה שממלאות את התפקיד המסורתי הזה.


בספרם "לגדל בן" (Raising cain – לגדל את קין – מהסיפור התנ"כי), מתארים דן קינדלון ומייקל תומפסון, את האחריות הזו, כמורכבת, ומאתגרת עבור האימהות, בכל הנוגע לבנים שלהן.

בעיקר בגלל שקשה להן לזהות מתי מתחולל בבניהם שינוי התפתחותי והחשש שהן עלולות להיכשל במתן מענה שאינו נחוץ עוד לצרכיהם, וגם בשל חוסר ההכרות וההבנה של "מה זה אומר ואיך זה מרגיש להיות בן", או כאשר הציפיות שלהם מהבנים, שאובות מתוך יחסיהן עם אחיהן או אבותיהן, ואשר צובעים את יחסיהן עם בניהן.


קינדלון ותומפסון מוסיפים כי אימהות המבקשות להעניק לילדיהם את המיטב, ולהרעיף עליהם אהבה, עלולות ליפול לתוך החשש, שאם הם יהיו צמודות מדי לבניהן, הילדים יהפכו להיות "הילד של אמא" או "רכרוכיים".


מניסיונם כחוקרים ומטפלים של בנים, הם טוענים, שבנים רואים את אימותיהם, כמקור לא אכזב של אהבה וקבלה (להבדיל מאבותיהם המאכזבים לעתים קרובות, בהיותם מרוחקים רגשית וביקורתיים). בנים יתרחקו מאימותיהן כאשר הם יחושו צורך בעצמאות או בהפגנת "boyness", וזה טבעי וצפוי, אבל הם לעולם לא יאבדו את הצורך להיות מובן ואהוב על ידן.


אימהות, עלולות לפרש תנועות של בניהן לכיוון עצמאות כדחייה, למרות שזו לא כוונתם. מגיע רגע שבו אימהות חייבות לתת לבניהן לקבל החלטות בעצמם. לעשות טעויות גם אם המשמעות היא "שפתיים כחולות ושיניים מתנדנדות".


לאורך שלבי ההתפתחות, עוברת מערכת היחסים אמא-בן, שינויים והתאמות, במה שמכונה ע"י קינדלון ותומפסון "ריקוד של קשר ופרידה" (בהשראת ספר ילדים אמריקאי ידוע – "הארנבון שברח" The runaway bunny). בין המעברים החשובים נמצאים: שלב הפעוטות, בהם הילד הופך לנייד ומתחיל לחקור את העולם, המעבר לגן הילדים כשהילד פוגש קשת של דמויות מטפלות, שיהיו בעלות השפעה על חייו, שלב הבשלות המינית בו הבן מתחיל להתעניין בבנות, וקבוצת השווים מאתגרת את השפעת האמא, והשלב בו הוא יוצא למסגרות המשך אחרי התיכון ועוזב את הבית.


בישראל – המעבר לצבא (ובמיוחד לשירות קרבי) של הבנים, מעורר במיוחד אצל האימהות רגשות מורכבים ומצוקה. הקונפליקט בין שימור הקרבה עם הבן לעומת אפשור מימושו העצמי, נפרדות וצמיחה הופך להיות מוחשי ועצמתי יותר. באחד המחקרים שנעשה על החוויות והתחושות של אימהות בזמן השירות הצבאי של ילדיהם (מן-שלוי, ח. 2016 . מהאולטרה-סאונד לצבא: המסלול הלא-מודע של הגבריות הישראלית), מתארות אימהות כי הן חשות שהן נכשלות בשתי משימות: לגדל את הבן בביטחון ועם זאת לאפשר לו לאמץ זהות גברית נפרדת.


בגיל ההתבגרות, הקונפליקטים, החיכוכים, ובדיקת הגבולות מול ההורים מתגברים.

כאשר הסמכות של אמא מאותגרת ע"י בנה המתבגר, עליה לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת: לזהות ולתמוך בצורך התלות (dependence) המתמשך של הבן מבלי להטיח את התלות הזו בפניו, ובמקביל, לקבל את ניסיונותיו הקטנים להיות עצמאי, מבלי להגיב אליהם כאילו הם איום או מפחידים.


לא משנה עד כמה את דומה וקרובה לבנך במונחים של מזג, אינטרסים, ותפיסה כללית, עדין, לא תוכלי להניח, שבנך יסכים איתך, כאשר הנושא שעל הפרק הוא, משאלתו לעצמאות. כלומר – הזכות לקבל החלטות בעצמו, והצורך שלו להיפרד ולהתרחק מהעבר התלותי שלו, וממי שמכירה ויכולה להעיד באופן המובהק ביותר על עבר זה – אמא שלו.

לאמא יש כוח פסיכולוגי עצום. הקשר הרגשי שיש לגבר עם אמא שלו, הוא סביר להניח, הקשר העמוק ושורשי ביותר בחייו. בעבור בנים רבים – אמא שלהם היא האדם היחידי שהם יכולים לסמוך עליו. אם לבן כלשהו אין מערכת יחסים עמוקה שכזו עם אימו, הוא עלול לסבול ממחסור הרסני.


אמא של בן, מתמודדת עם שני מכשולים מגדריים שעלולים לשבש את יחסיה עם בנה: אם היא לא גדלה בחברת אחים, היא עלולה להרגיש שהיא לא כל כך יודעת מה מאפיין או מייחד בנים. ואם היא חוותה חוויות קשות עם בנים או גברים, זה עלול לצבוע את האופן שבו היא רואה את בנה.

ככל שהיא תצליח לראות את בנה כמו שהוא ולגשר על הפער המגדרי הזה, כך היא תצליח יותר לקרוא את בנה, להתאים עצמה אליו ובעיקר ליהנות ממנו.


ישנם מאפיינים של בנים (כבנים) שאימהות (כנשים) חייבות להיות מודעות אליהם ולהכיר בנורמטיביות שבהם – קינדלון ותומפסון מונים כמה מהם: כעס, פעלתנות, שתיקה, ולקיחת סיכונים פיזיים.


שינוי נוסף שחווים אימהות ובנים, הוא הירידה עם הגיל, עד כדי הפסקה, במחוות של מגע – חיבוקים, נשיקות, ליטוף, וכד'. שניהם חווים את השינוי הזה באופן שונה.

אימהות חוששות שמא אותם חיבוקים ונישוקים, עלולים להביך את ילדיהם בפני חבריהם, ו/או עלולים ליצור אצל הבנים רושם מוטעה ואולי אף עוררות מינית כאשר הבן בגיל ההתבגרות. קינדלון ותומפסון טוענים שכמו אספקטים רבים אחרים באימהות, קרבה פיזית נשארת חשובה ומשמעותית לאורך כל חייו של הבן. אולי זה ייראה אחרת בעיני ילד בן 5 לעומת ילד בן 15, אבל המסר של קשר אוהב נשאר אותו הדבר. המסר הזה אינו מעורער. מגע אימהי אוהב, ככל שהוא מכבד את רמת הנוחות והפרטיות של הבן, אינו נושא בחובו סכנה סמויה. לא משפיע על הנטייה המינית של הילד. לא מגרה את הילד מינית, ולא מערער את תחושת הגבריות שלו.


בנים רוצים וצריכים את המגע האוהב והאכפתי של אימותיהם. אימא היא אחד האנשים היחידים, שיכולים להעניק לבן את אותה נחמה רגשית וחום המועברת במגע ללא הקשר מיני, ובנים זקוקים לקבל את המגע הרך הזה, אם בכוונתם להשתמש בשפה הזו בהמשך. אחרת אנו משאירים את אימוני המגע האלה לידיהם של מאמני הספורט, יריבי היאבקות או שותפים לסקס מזדמן.


הפרק העוסק בהשפעת אימהות על עולמם הרגשי של בנים, בתוך ספרם של קינדלון ותומפסון – "לגדל בן", ממשיך ועוסק בסוגיות נוספות:

הנזק לדימוי העצמי של הבן, תחושת המסוגלות, והעצמאות/ יוזמה לעומת תלות/ הימנעות ודחיינות, שנגרם לבנים ע"י סגנון אימהות המתאפיין בהגנת-יתר/ "הורות הליקפוטר".

התפקיד האימהי המבוסס על הכישורים הרגשיים האימהיים, לסייע לבנים לעבור ולהתמודד עם הטלטלות הרגשיות המאפיינות את גיל ההתבגרות.

המשימות האימהיות – "לשחרר" ו "לפנות מקום למערכות יחסים אחרות".


ומסכמים:

ככל שהבן מתרחק עוד ועוד מהנוכחות הפיזית השומרת של אימו, וככל שהוא נכנס לגיל ההתבגרות ול"תרבות האכזריות" שמחכה לו שם, הוא זקוק ליכולת לשאת אותה בליבו, ואת המוגנות והביטחון שהיא מספקת לו ואת החינוך הרגשי שהיא לימדה אותו. הוא חייב לדעת שבין אימא שלו לבינו – בכל דרך שבה הם משמרים את הקשר – הוא תמיד יוכל למצוא את המקום בו הוא "האהוב מכולם".


הספר "לגדל בן", שאת אחד מפרקיו סיכמתי בפוסט זה, ביחד עם מחקרים וספרים נוספים, והניסיון המקצועי שלי, הם הבסיס להרצאה שלי "לגדל בן" – על עולמם הרגשי של בנים, המיועדת להורים ולצוותי חינוך. מוזמנים ליצור קשר ולהזמין את ההרצאה דרך האתר שלי

Uzilevenbach.com