חדרי הוא מבצרי

איך הפך החדר הפרטי של המתבגר למקום הבטוח ואזור הנוחות שלו? ומדוע זה צריך להדאיג אותנו המבוגרים?

פנתה אלי מיכל. אמא של אלעד (14). בקול שבור ומיואש:

"אלעד סגור בחדרו, מהרגע שחוזר מבית הספר, ועד למחרת בבוקר, כשהוא הולך לבית הספר. גם לארוחות הוא כבר לא יוצא. אנחנו מביאים לו אוכל לחדר. יש לנו הסכם, שאני מדי פעם נכנסת אליו לראות שהכל בסדר אתו ושלא חסר לו דבר. וכשאני עושה את זה, הוא תמיד מול המסך. עושה טובה שהוא עונה לי. כבר הפסקתי לחפור לו על ללכת לפגוש חברים, לצאת קצת מהבית, לעשות פעילות גופנית, לבוא להגיד שלום לסבא וסבתא, להתייחס לאחים שלו. זה לא עובד. לזכותו ייאמר שהוא שומר על החדר שלו מסודר ונקי. עוד מעט תגמר שנת הלימודים ויתחיל החופש הגדול, ואז הוא בכלל לא ייצא מהבית. אני מודאגת ולא יודעת מה לעשות".

אלעד הוא מייצג אותנטי (ואפילו מעט קיצוני), של התופעה, ומיכל, אף היא מייצגת אותנטית של תחושת חוסר האונים ההורי בהקשר הזה. מחקרים מכל העולם מלמדים כי יותר ויותר בני נוער לא יוצאים מהבית והולכים ומסתגרים בתוך חדריהם.

למה זה קורה ומתגבר?

כי "קר שם בחוץ"

החדר הופך להיות המקום הבטוח כי השטח הפתוח, נקודות המפגש החברתי והמשפחתי, הפכו להיות מרחבים מאיימים, שבהם חשים יותר ויותר בני נוער כפגיעים. לא-מוגנים.

ההימנעות ממפגש חברתי ישיר מאובחן לעתים כ "חרדה חברתית". ולפעמים מדובר בדימוי עצמי נמוך או בתחושת מסוגלות חברתית נמוכה.

לפעמים ההימנעות ממפגש חברתי נובעת מהתכנים וסגנונות התקשורת השכיחים במפגשים אלו, שהקצינו והפכו להיות בלתי נסבלים, לנערים ונערות שהם פגיעים ורגישים יותר מאחרים.

גם חולשתם של המבוגרים, היעדרן הפיזית והמנטאלית של דמויות משמעותיות שומרות ומפקחות, ואובדן הרלוונטיות של מסגרות החינוך (שהחריפה לכדי "התפרקות"/ היעלמות בתקופת הקורונה), מגבירים את תחושת חוסר הביטחון של בני נוער רבים לצאת אל "השטח" נטול המבוגרים, הנטוש וה"מופקר" לפזיזות ולנועזות חסרות הגבולות של חבריהם שמעיזים לצאת.

בני הנוער המסתגרים בחדריהם, לא סומכים על המבוגרים בכלל והוריהם בפרט, שישמרו עליהם, הם לא סומכים על חבריהם שיהיו מתחשבים ואמפאתיים, והם לא סומכים על עצמם. בעבור רבים מהם, המפגש החברתי הוא סיכון ואתגר. הוא דורש מהם מאמץ חברתי ורגשי של being ו- doing, שהם אינם מאומנים ומיומנים בו, ועל כן עלול להסתיים בכישלון צורב וכואב או חלילה השפלה. עדיף לא לקחת את הסיכון.

ועוד..

כי "חם כאן בפנים"

מאוד נח בחדר. יש בו את כל מה שהם צריכים בשביל "לשרוד" את גיל ההתבגרות. פרטיות, עצמאות, אספקה קבועה של אוכל, כביסה וכד', בחסות ההורים, וכמובן – כל סוגי המסכים, המאפשרים קשר עם העולם החיצון, תקשורת עם חברים, בידור, עניין, ריגושים, חוויות (אמנם וירטואליות אבל מאוד קרובות למציאות).

בעיני בני נוער רבים, אפשר להיות כל החיים בחדר ולקיים חיים מלאים, שלמים, ומספקים באמצעות הרשתות החברתיות והאמצעים הטכנולוגיים (ממש כפי שאפשר לעבוד מהבית וללמוד מהבית).

בחדר שלי אני לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד (אולי קצת – להורים), אני יכול להכניס לכאן רק את מי שמתאים לי. אני עושה רק את מה שאני רוצה בקצב ובזמן שאני בוחר. אני מחליט. אני השליט. אני בשליטה. אף אחד לא יכול לפגוע בי בחדר שלי.

החדר הופך להיות אזור הנוחות עבור המתבגרים, שמאוד קשה לצאת ממנו.

אז אם כל כך טוב ונעים וחם ונח להם בחדר, למה בכל זאת המבוגרים מודאגים?

כי בהיעדר מפגשים חברתיים ישירים, מתנוונות מיומנויות חברתיות חשובות כמו תקשורת בין אישית, שיח רגשי, אמפתיה, התחשבות, כבוד הדדי, היכולת להיות עם עוד אנשים, היכולת ליצור אינטימיות ועוד.. כתוצאה מהתנוונות זו, יורדת תחושת המסוגלות החברתית, נפגעים הביטחון והדימוי העצמי, ונחלשות היוזמה והמוטיבציה לצאת אל העולם. ולבסוף עלולה להתפתח חוויה לא פשוטה של בדידות ונטישה.

כי "בחיים האמיתיים", אלו שמחוץ לחדר, יש המון הזדמנויות ללמידה והתפתחות שמוחמצות. יש שם אמנם גם קשיים ואתגרים, ואפילו כישלונות ומפכי נפש, אך ההתמודדות איתם מייצרת חוסן, וניסיון, ובגרות ואחריות, ומוכנות לחיים הבוגרים. אי-התמודדות עלולה להעמיד את המתבגר (בכל פעם שתהיה התייחסות למתבגר, הכוונה היא גם למתבגרת) בסיכון לחוסר הסתגלות והימנעות בחיים הבוגרים.

כי יש לא מעט איומים וסיכונים שעלולים לפגוע במתבגר גם כשהוא בחדרו, באמצעות הרשתות החברתיות, ובמשחקי המחשב האינטראקטיביים. חשיפה לתכנים בלתי מותאמים ופוגעניים, לדמויות עברייניות עם כוונות זדון, הימורים, קניות לא מווסתות ועוד.

כי ההתמכרות למסכים היא התמכרות לכל דבר. ופוגעת בהווה ובעתיד של המתבגר. מחלישה את היכולת לקבל החלטות שקולות, ומטשטשת זהות.

כי מחסור בפעילות גופנית ובשעות שינה הם מנבאים מובהקים של תפקוד לקוי ומחלות.

ועוד סיבות לדאגה.

אז מה עושים?

יש להניח כי זו אינה הסוגיה הראשונה שבה אתם נדרשים להתערב ולהציב גבולות. כבר ניהלתם עם המתבגר שלכם קונפליקטים בעבר, והגעתם לפתרונות והסכמות. שיעורי בית, סידור החדר, שעות והרגלי בילוי, השתתפות במטלות הביתיות, גבולות העצמאות, הפרטיות והאחריות, וכד',

גם במקרה זה, עליכם להשתמש בדרכים ובכלים שעבדו בשבילכם בעבר.

להצבת גבולות למתבגרים יש שלושה עקרונות מרכזיים:

א. "לבחור את המלחמות" – להחליט על מה מתעקשים ועל מה לא. מה "סוגרים" ומה "משחררים". הכלל הוא: לסגור כשצריך. לשחרר כשאפשר.

ב. להגיד מה "לא" ולהסביר "למה לא".

ג. להציע מה "כן" במקום.

בתור התחלה – שבו ביחד, שני ההורים, וגבשו את העמדה ההורית המשותפת שלכם. רשמו אותה על דף. למשל: מהי עמדתכם לגבי השעות המרובות של משחקי מחשב? מהי עמדתכם לגבי הפרטיות? התכנים שהמתבגר נחשף אליהם? רמת הפיקוח והמעורבות שאתם מאמינים שנדרשת? הרגלי בריאות? מה אתם מצפים ממנו לגבי פניה לעזרה אם הוא במצוקה? וכד'

לאחר מכן, הבהירו למתבגר שלכם את עמדותיכם, הסבירו מה מדאיג אתכם, הקשיבו לצרכים שלו, היו אמפאתיים אליו, הדגישו את הנקודות שעליהן אתם מתעקשים, ועל מה תהיו מוכנים להתפשר, והגיעו להבנות והסכמים.

עקבו אחרי הביצוע של אותן הבנות והסכמים. וודאו שהם אינם מתמסמסים. הילד שלכם זקוק לאסרטיביות שלכם.

תוכלו למשל להחליט, שאינכם "מתעקשים" על דלת פתוחה, וגם לא על כניסה שלכם ללא התראה לחדר, וזאת כדי לאפשר לו מידה של פרטיות, ויחד עם זאת, אתם כן מתעקשים על שעה שבה נפסקים ההתכתבויות ומשחקי המחשב והולכים לישון (אפשר כמובן לנהל מו"מ על השעה – ולהסביר מדוע שעות השינה הכרחיות).

כמדריך הורים, וכאבא, אני בהחלט מודע לקושי בהתעמתות עם המתבגרים. זה עלול להגיע גם לטונים גבוהים ולפיצוצים. זו יכולה להיות סיטואציה לא נעימה. ולא נוחה. אבל אם ברצונכם לעודד את ילדיכם לצאת מאזור הנוחות שלהם, אתם צריכים לשמש דוגמא אישית ולצאת מאזור הנוחות שלכם.

השתתפתי פעם כהורה בסדנה להורים בנושא מניעת סמים ואלכוהול, ולקחתי איתי את אחד המשפטים של המנחה: "אנחנו שמים גבולות לילדים שלנו כי אנחנו אוהבים אותם"

זכרו – חוסר אונים הוא לא אלטרנטיבה. מוזמנים לפנות אלי לתהליך הדרכת הורים מסודר – אוכל לסייע לכם לנסח את עמדותיכם, להתאמן בשיח אמפאתי אך אסרטיבי עם המתבגר שלכם , ולתכנן הבנות והסכמים אפשריים. וכמובן – ללוות אתכם בכל התפתחות. כחלק מהתכנית קיימת אפשרות שאקיים מפגשי ייעוץ פרטניים בתחום החברתי-רגשי עם המתבגר עצמו, וגם מפגשים משותפים שלכם ביחד עם המתבגר שלכם בקליניקה שלי.

מוזמנים ליצור קשר: uzilevenbach.com