הדובון לא-לא. על ילדים סרבנים ועקשנים


בילדותי, דובי לא-לא, היה שם כינוי בו השתמשו ההורים והמחנכים לתאר ילדים סרבנים ומרדניים. כלומר ילדים שכל הזמן אומרים "לא" ("אני רואה שאתה דובי לא-לא היום"). לעתים הודבק הכינוי גם לילדים צייתנים שגילו סתם התנגדות קלה למשהו. הכינוי התבסס על ספר לילדים מתורגם מאנגלית ומאויר, המתאר את מעלליו של דובון סרבן ועקשן, שמגלה (לפעמים בצורה אכזרית) את המחירים של סרבנותו.





לשמחת כולנו, חלק מהמסרים שמועברים בספר, על מה שעלול לעלות בגורלו של ילד סרבן, לא שרדו את מבחן הזמן. אבל סרבנות ועקשנות – היא עדין תופעה רווחת בקרב ילדים. נראה שעם היחלשות הסמכות ההורית, אף הולכת ומחריפה.


אני רוצה להתוודות על "שריטה" קטנה שלי. בכל מקום וזמן, כשאני נתקל בדוגמאות חיות של יחסי הורים-ילדים, אני לא מצליח להימנע מלהתבונן ולתצפת על האירועים, ולצותת לחילופי הדברים שנאמרים ביניהם. זה מסקרן ומרתק אותי. אני לומד מזה.


לעתים נדירות, אני מעז לצאת מהצללים, ולהציג את עצמי בפני אותו הורה, שאך לפני רגע עקבתי אחריו ללא ידיעתו, ולשבח אותו על התנהלותו יוצאת הדופן עם ילדיו.

כך למשל – ניגשתי ביציאה מהסופר לאבא מקסים, שזה עתה סיים את קניותיו, ואמרתי לו שאני מקווה שהוא לא יכעס עלי ושיסלח לי אם אני "דוחף את האף שלי", אבל כמדריך הורים, לא יכולתי שלא לשים לב לדרך הסובלנית, המשתפת ומלאת ההומור שבה הוא התייחס לשני ילדיו הקטנים, בזמן הקניות. "כל הכבוד לך". האיש ההמום, הודה לי בחיוך רחב. מגיעות לו המחמאות האלה.


לפני כמה חודשים, בזמן טיול בירושלים עם חברים, צפיתי ממרחק בסיטואציה בין זוג הורים לבנם בן ה – 5 אולי 6. המשפחה יצאה מבניין כלשהו והייתה בדרכה אל הרכב המשפחתי. האחות הקטנה הוסעה בעגלת פעוטות ע"י האבא, ואחיה הגדול כעס על כך שאת אחותו מסיעים, ואילו הוא נדרש ע"י הוריו ללכת ברגל. הוא מחה על חוסר הצדק, וסירב לזוז.


תחילה היה זה האבא, שניגש אל הילד, ודרש ממנו בקול רם ותקיף, לקום, ולזוז.

"קום ובוא כבר". "לא". "אמרתי לך לקום ולבוא! מה לא ברור?". "לא רוצה", ועוד 3 סיבובים של "בוא"-"לא", שהסתיימו בהורה כועס מאוד וילד בוכה.

אח"כ האמא ניסתה. נגשה אל בנה. חיבקה אותו ברוך. דיברה אל ליבו. לא עזר. הילד נותר בסרבנותו העקשנית.

לבסוף האמא החלה להתרחק מהילד לעבר הרכב, למרות מחאותיו הקולניות, מושיטה יד לאחור, כאילו מזמינה את בנה לאחוז בה, וכשיצאה מטווח ראייתו, הילד קם והלך אליה.


לאורך כל שנות ההורות והקריירה המקצועית שלי, נתקלתי בעשרות סיטואציות דומות: הורים מבקשים מילדיהם בקשה. הילדים מסרבים. ההורים מחריפים את הטון והבקשה הופכת לתביעה/ דרישה. הילדים מתבצרים בסירובם. ההורים מנסים לשכנע את ילדם בדרכים אחרות, אך הילדים מתמידים בעקשנותם, וכולם מתוסכלים וחסרי אונים.


אירועים אלה מסתיימים פעמים רבות באחד מתוך 3 תרחישים:

1. או שההורים "נשברים" ומוותרים.

2. או שהם משיגים את הסכמת הילד בעזרת הבטחות לפיצויים/ צ'ופרים.

3. או שהילד "נשבר" מול כוח ואיומים מספיק חזקים מצד ההורים.

שלושת התרחישים האלה, רק מנציחים ומסלימים את הדינמיקה, ומעודדים העצמה של הסרבנות והעקשנות במאבקי הכוח והשליטה הבאים.

סוגיה זו מתחברת כמובן לכל נושא הסמכות ההורית. היחלשות הסמכות ההורית הקלאסית עד כדי אובדנה, והתפתחות הסמכות ההורית החדשה (על כך בפוסט אחר).


אז מה עושים?

א. עוצרים את הסחף ואת המעגל המסלים, בעזרת המשאבים ההוריים המיוחדים שלנו (ויסות, אחריות, שותפות, מנהיגות, אהבה ועוד...).

ב. בוחנים את המקורות האפשריים לעקשנות (ממה היא נובעת? כיצד היא משרתת את הילד?). וזוכרים שבמינונים בריאים – כלומר שאינם גולשים או מזיקים – העקשנות עשויה להיות ביטוי ליכולות חיוביות כמו: עצמאות ומנהיגות, התמדה, נחישות, ועוד..(ולא בהכרח רק "פינוק" ו "קושי בדחיית סיפוקים" או "נוקשות/ היעדר גמישות").

ג. לומדים על תגובות הוריות אלטרנטיביות ויעילות יותר, על פני התגובות ההוריות האוטומטיות והפחות מועילות.

ד. בונים תכנית מעשית, מתרגלים ומתאמנים בה, ומגיעים מוכנים לשינוי הנורמות והאקלים, ולמופע העקשנות הבא.


תכנית כזו עשויה לכלול צעדים כמו:

- "לבחור את המלחמות". להחליט ביחד, על מה נקפיד ונתעקש, ועל מה נהיה מוכנים להתגמש או לוותר. ברגע שהגדרנו לעצמנו את הדברים שהכי חשוב לנו להקפיד עליהם, מתווכים את זה לילד ומצהירים על עמדתנו בבהירות ובעקביות. חלק מהילדים חושבים/ מאמינים/ התרגלו, שאם הם יתעקשו מספיק מול הוריהם הם יקבלו בסוף את מה שהם רוצים.

- לאמץ ולהתנהג על פי הכלל: "לסגור כשצריך – לשחרר כשאפשר!"

- וויסות – לפעול מתוך וויסות ורוגע (ולא מתוך בהלה/ חרדה / סערת רגשות).

- להשתמש בשיקוף, חיזוקים, מילות עידוד ובקשה לשת"פ ועזרה ("קשה לך", "אתה כועס", "זה לא קל כשלא מקבלים את מה שרוצים", "אני סומכת עליך, ובטוחה שעוד מעט אתה תצליח להירגע ולעשות את מה שביקשתי", "זה מאוד יעזור לי").

- לשוחח עם הילד ולהקשיב לו.

- להציע לילד אפשרויות בחירה אלטרנטיביות. לבנות אתו הסכמים.

- להרבות בביטויי אהבה ולהימנע מביקורתיות ושיפוטיות.

- לעודד את העצמאות של הילד – בדברים שהוא בשל ויכול לעשות בעצמו.

- לחזק ולשפר את השת"פ בין ההורים.

- במצבים קיצוניים – להתייעץ עם אנשי מקצוע.


אם גם אתם מתמודדים עם עקשנות מתישה של ילדיכם, והדבר מקשה עליכם ומתסכל – מוזמנים להגיע אלי לתהליך קצר וממוקד של הדרכת הורים.


עוזי

הדרכת הורים

Uzilevenbach.com