המתיחות של חבל הטבור הבלתי נראה


השבוע, באחת מחנויות כלי הכתיבה, התמוגגתי מהמחזה השנתי הקבוע, של משפחה צעירה – אבא, אמא וילדים נרגשים, בוחרים מחברות, קלמרים, כלי כתיבה ועוד, לקראת פתיחת שנת הלימודים בסוף החופש הגדול. נרגש במיוחד היה הילדון הצעיר, שזה עתה הועמס על עגלת הקניות, תיק בצבעים ובסמל של קבוצת הכדורגל האהודה עליו. בתוך כך, מצאתי את עצמי שר לעצמי את השיר הגאוני של עלי מוהר ויוני רכטר:


ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי אל בית הספר שוב יוצאים הילדים


גבר הולך אחריו משגיח רואה לא נראה ורק אח"כ הוא עומד שם ורואה


איך עוד שנה פה נפתחת כמו כל שנה בסתיו איך בן הולך לו לבד ואב בעקבותיו ...


זה היה הטריגר לשבת ולכתוב את הפוסט על "חבל הטבור הבלתי נראה"


בהרצאות שלי בפני הורים לילדים העומדים לעלות לכיתה א' ו/או הורים לילדים העומדים לעבור מביה"ס היסודי לחטיבת הביניים והתיכון (בקרוב – באתר), אני משתמש בדימוי: "חבל הטבור הבלתי נראה"

"חבל הטבור הבלתי נראה" הוא משל לכל אותם חוטים דקים הנטווים בין ילד להוריו, ומחברים ביניהם – פיזית, רגשית, ורוחנית – בטן אל בטן. לב אל לב. חוטים של קשר ותקשורת, של אהבה, נוכחות, מחויבות, אכפתיות, ביטחון, הגנה, תחושת ערך, זיקה, הזנה רגשית, הכרה והוקרה.

חוטים אלה נשזרים זה בזה והופכים לחבל בלתי נראה, המאפשר לילד, מרחב צמיחה והתפתחות, התנסות ולמידה, עצמאות וביטחון, מתוך הכרה בכך שיהיה אשר יהיה, בקצה השני של החבל הזה אליו הוא קשור, נמצאים ואוחזים הוריו. ביחד ולחוד.

באותה העת, החבל הבלתי נראה אך הקיים הזה, מאפשר להורה להיות בתחושת שליטה, מנהיגות, אחריות ומשמעותיות, ולהשביע את "הרעב ההורי" המובנה בכל הורה, ביחס לילדיו.


בכל פעם שהילד גדל, ומבשילים בו יכולות חדשות המכשירים אותו להתמודד עם האתגרים והמשימות של השלב ההתפתחותי החדש – הוא מתאמן בכישוריו החדשים. אז, הוא והוריו חווים מתיחה של חבל הטבור הבלתי נראה. כאב קל (בד"כ) עד כבד (לפעמים) מפלח את הבטן. אלו הם "חבלי גדילה" – גם של הילד וגם של ההורה. ככל שהילד גדל, גם התפקיד ההורי משתנה, וההורות מתפתחת.

הילד כאילו אומר: היי! – גדלתי! – אני מרגיש בשל ומוכן! – אתם יכולים לשחרר קצת את החבל! אבל לא יותר מדי. כדי שארגיש בטוח ואקבל מכם את ברכת הדרך, שאתם מאמינים בי וסומכים עלי.


התגובות ההוריות למתיחות החבל מצד הילדים, עשויות לנוע מהתגייסות, תמיכה, עידוד וליווי, תוך שחרור מדוד של החבל, ועד בהלה או חרדה (שמתבטאות באי-שחרור של החבל ובהגנתיות-יתר) מצד אחד, ואדישות או קלות דעת (שמובילות לשחרור יתר של החבל ובהיעלמות/ נטישה) מצד שני .


בתהליכי הדרכת ההורים, אני פוגש לעתים קרובות, הורים שהגדילה של ילדיהם והאתגרים שהיא מזמנת להם, מערערים אותם, פוגעים בתחושת המסוגלות שלהם, מייצרים חוסר אונים ועוד..

לעתים אלו הורים שהחמיצו/ לא הבחינו במעבר ההתפתחותי של ילדם (אולי מתוך הכחשה, שנובעת מרצון הורי לשמר את התפקיד ההורי והתפקיד הילדי הקיים), ולעתים אלו הורים שמתיחות החבל של ילדיהם, פוגשות אותם לא מוכנים (זה נראה להם שזה מהר מדי, חזק מדי, רחוק מדי – על פי הסטנדרטים שהם מכירים) ומרגישים שחסר להם ידע ופרספקטיבה כדי להבין איך נכון או לא נכון להגיב.


למשל: אילנה ומיכאל, ההורים של שיר בן ה – 11. הורים שמשקיעים בילדים שלהם את הלב והנשמה. החינוך בראש סדרי העדיפויות, ועל כן שולחים את ילדיהם למסגרות חינוך איכותיות ויוקרתיות, חוגים, תנועת נוער, שיעורים פרטיים ועוד. הנורמות והכללים שהם מנהיגים בבית, הם של סדר וארגון, כבוד לאחר והתחשבות בו, השתתפות במטלות הביתיות, לימודים לפני בילויים וחברים, אחריות, הרגלי בריאות נאותים, וכיו"ב.

אחרי בת בכורה (14) – "מושלמת" (כהגדרתם), שעומדת בכל הציפיות ההוריות ואף מעבר לזה, הם "לא מבינים מה עובר על שיר". "ההתנהגות שלו בלתי מקובלת". "הוא כל הזמן מתחמק מהמטלות הביתיות". "יורד" על אחיו הצעיר (8) ,"מתחצף אלינו". "מסכמים אתו דברים – והוא לא עומד בהסכמים", "הטונים עולים, והוויכוח מתלהט, ובסוף אנחנו מאיימים בכל מיני סנקציות ועונשים". "שום דבר לא עובד". "ואז למחרת הוא פתאום חוזר, כולו מלא חיוכים וחיבוקים, ואומר: 'את האימא הכי טובה בעולם', ואני נמסה, וחושבת – 'הנה הוא חוזר – הבן המתוק שלי', ושוב ויכוחים והתנגחויות. אני כבר מבולבלת".


על מנת שאילנה ומיכאל יהיו פחות מבולבלים, חשוב קודם כל שהם יקבלו מידע על מאפייני הגיל של שיר, ויבינו קצת יותר "מה עובר עליו". שיר נמצא בשלב התפתחותי מאתגר ומבלבל במיוחד (גם אותו וגם את הוריו) – ההתבגרות הצעירה. (במחקר קבוצת גיל זו נקראת לעתים Tweens. כלומר – בין ילדות לנעורים - Between childhood and adolescence).

הצגה מפורטת יותר על השלב ההתפתחותי הזה, תוכלו לשמוע בהרצאה שלי "כבר לא קטנים ועדין לא גדולים – אתגר ההורות לילדים בגיל 10 - 14" (בשלב זה – בפורמט פרונטלי בלבד. בקרוב – בפורמט דיגיטלי). כאן רק אתמצת ואציין כי הגיל הזה מתאפיין בתנועת "נדנדה" – קדימה – אחורה. הלוך – חזור. בין מחשבות, רגשות, צרכים והתנהגויות ילדותיים לבין אלו ההתבגרותיים. התנועה הזו נובעת מהפערים בין התפתחות קוגניטיבית והורמונלית-פיזיולוגית מוגברת, לבין התפתחות רגשית וחברתית איטית יותר, ומרמות משתנות ולא יציבות, של צרכי התלות וצרכי העצמאות של הילדים.

האתגר עבור ההורים הוא בין השאר – לגלות גמישות ויצירתיות, ולקבל באהבה ובאחריות, גם את הצרכים וההתנהגויות הילדותיות (כמו – חיבוק/ פינוק , שחרור מאחריות, ועוד..) וגם את הצרכים וההתנהגויות ההתבגרותיות (כמו – עצמאות, ווכחנות, סערת רגשות, ועוד..).


זה מאתגר – אך אפשרי. בתהליך הדרכת ההורים אצלי, תוכלו ללמוד על השלב ההתפתחותי של ילדיכם, ולהתאמן בשחרור מדוד ומאפשר של חבל הטבור הבלתי נראה.