כותב פרופ' חיים עמית במאמרו על "זעקתם הלא נשמעת של האבות*"
" ככל שהתעמקתי בדבר, מצאתי עצמי מקשיב למצוקת אבות, שאינה באה לכלל ביטוי. מדובר בתופעה המיוחדת כנראה לאבות: גברים במשפחה מסתירים בקרבם מצוקה, שלעתים אינם מודעים לה, ובוודאי שאינה מבוטאת על ידיהם בצורה גלויה וישירה. כאשר נחשפת לבסוף מצוקתם, היא מתגלה כעזה וכחריפה. ידוע שקיים הבדל גדול בין אימהות לבין אבות ביכולת לבטא קשיים ובעיות. כאשר ניפגש לראשונה עם אימהות ונשאל אותן על תחושותיהן, הן תעלינה מיד מגוון של רגשות: הנאה ושמחה יחד עם צער, תסכול, חרדה ורגשות אשמה. לעומת זאת, כאשר ניפגש לראשונה עם אבות ונשאל אותם על תחושותיהם בהורות, נשמע טון רגשי אחיד וחיובי בדרך כלל: "בסדר", "קל", "סובלים בשקט", וכו'. אל לנו ללכת שולל אחרי דיבורים חיצוניים כאלה. מצוקת האבות אמתית ועמוקה, אף אם מבחוץ איננו מסוגלים לראותה. זו מצוקתם של אנשים מוכשרים ונבונים, המצליחים רוב הזמן להסתיר את מצוקתם, הן מפני אחרים והן מפני עצמם"
אני מאוד מסכים אתו.
לאורך השנים פגשתי אבות רבים, שכלפי חוץ מתנהלים ומתבטאים באופן כזה שאינו מסגיר את המצוקה הרגשית המתחוללת בתוכם. כך צברתי ניסיון וקילומטראז' בהתבוננות והקשבה, כולל חוויות שחוויתי כאבא על בשרי, ובתוספת הידע הפורמאלי שרכשתי באקדמיה, פיתחתי את המודל המשולב - "קולו של אבא".
מודל זה הוא מעין "מפת דרכים" או "מצפן" או "סטטוסקופ" (שכל אחד יבחר את הדימוי שהוא מתחבר אליו), שבאמצעותו ניתן לשמוע את קולם הסמוי של האבות, להיות אמפאתי כלפיו, להבהיר ולהגביר אותו, ולזהות פערים, צרכים, יכולות ומטרות, בדרך לאבהות מיטבית.
מודל זה משלב בין שני מודלים קיימים ומוסיף עליהם:
האחד - "הקול ההורי" (תמונה 1), אותו פתחה ד"ר רונית פלוטניק ז"ל (מורתי ורבתי). היא הגדירה כמה נקודות תצפית או הקשבה לקול ההורי הגלוי, שמשמשים כמגבר או הפוקוס של הקול הסמוי, ולזהות את "הפניה" (הקריאה לעזרה) המבוטאת בו. התבוננות שכזו, מגייסת את הגורמים התומכים בהורים, כמו צוותים חינוכיים, יועצים, מטפלים וכיו"ב, להגיב אל ההורים באמפתיה ובמקצועיות, ולאתר דרכי התערבות ("נקודות פריצה" - כלשונה) אפקטיביות.
בין מוקדי "הקול ההורי", אותן נקודות מבט, נמצאים: "הפנזטזיה ההורית" (קולות והתנהגויות הוריות המבטאים את הקושי לקבל/ להתמודד כהורה עם פערים בין הפנטזיה שיש לי לגבי הילד לבין המציאות), העברה בין-דורית (מודלים הוריים שנספגו בילדות, ומגוון "תימות מתערבות" נוספות), "הדימוי העצמי ההורי" (תחושת המסוגלות ההורית, האם אני אבא מספיק טוב?), ו"ההורות המתחלקת" (תפיסת המקום והתפקיד שלי ביחס לגורמי חינוך נוספים). אל אלו הוספתי אני, את "הסמכות ההורית".
השני - "מחומש ההורות" (תמונה 2), אותו פתחו דר' איתן ארם ודר' דורית ארם, שהייתה לי הזכות ללמוד אותו מפיהם. הם מצאו, בעקבות שנים רבות של מחקר וטיפול, כי על מנת להגיע להתמודדויות מוצלחות ולהשגת המטרות ההוריות, הורים נדרשים לעמוד בחמישה מבחנים/ אתגרים. לשיטתם - הורים שיקבלו הדרכה, ובעזרתה יפתחו גישות ומיומנויות וירכשו כלים בכל אחד מהאתגרים הללו, יצליחו להתמודד בהצלחה עם כל סוגיה הורית שתעלה במשפחתם.
על פי מפתחי המודל - חמשת צלעות "מחומש ההורות"/ האתגרים ההוריים הם: להיות מנהיגים הומאניים במשפחתם, להיות שותפים - לחזק את השותפות במשימה ההורית בין שני ההורים ואת השותפות עם הצוותים החינוכיים שעובדים עם ילדיהם, לפתח את העצמאות של ילדיהם, להנהיג כללים, ולהביע אהבה ללא תנאי. כל זאת מתוך מודעות ושליטה בגורמים שמפעילים ומחלישים אותם בהורותם.
מצאתי כי שני מודלים אלה חופפים ומשלימים אחד את השני, ועל כן יצרתי מהם את המודל המשולב - "קולו של אבא". (תמונה 3).
ניקח לדוגמא את קולו של אבא אורי.
את אורי הפנתה אלי יועצת בית הספר של בנו בן ה - 11, מתן. אורי הגיע יום אחד מעט יותר מוקדם מהרגיל, לאסוף את מתן ואחיו הקטנים מביה"ס. לתדהמתו, ראה את מתן מחוץ לכיתה, יושב מקופל ומכונס בעצמו, אולי אפילו בוכה. ואז, הסתיים השיעור, ואורי הבחין בקבוצת ילדים, עוברת על פניו של בנו, תוך שהם "זורקים מילים" לעברו ומצחקקים.
התגובה של אורי הייתה עוצמתית: לאחר מאבק עם המאבטח שלא הצליח לעצור אותו, הוא נכנס בסערה אל חצר בית הספר. נעמד מול חבורת הבנים, והטיח בהם מילים קשות בטון מאיים. אלה נבהלו וברחו אל תוך בית הספר. כמה מורים הצליחו בקושי להרגיע את אורי. האירוע החריג טופל בצורה מיטבית ע"י בית הספר. הייתה התנצלות, נוסחה "אמנה" בית ספרית בשיתוף ההורים והתלמידים בנוגע לאלימות ועוד. אבל אורי עוד נותר בחוסר שקט, מאוכזב (בעיקר מעצמו - אבל גם מהמערכת), פגוע, ומודאג. כך הוא הגיע אלי ושמעתי את סיפורו.
מה אורי בעצם מספר? מהו "הקול הסמוי"? מהי "הפנייה" שלו - כלומר: הקריאה שלו לעזרה ? או בניסוחו של פרופ' עמית - מהי "הזעקה הבלתי נשמעת" שלו. נחזור רגע אל המודל המשולב - "קולו של אבא" ונעלה כמה אפשרויות:
- תעזרו לי שלא "להתפרק" כשאני רואה את הילד שלי סובל. (מנהיגות)
- קשה לי לראות "בריונות" ובטח כשזה מופעל כלפי הילד שלי. (סמכות הורית, העברה בין דורית, ועוד..)
- תעזרו לי לראות שאני לא נכשל כאבא. האם אני מצייד את הילדים שלי בכלים מספיק טובים לחיים? (דימוי עצמי הורי, פיתוח עצמאות ועוד..)
- איך אני יכול לשלוח את הילד שלי אל בית הספר, אם אני לא יכול לסמוך על צוות בית הספר, או/ וגם על הילד שלי, שהוא יהיה מוגן (אהבה ללא תנאי, שותפות, הורות מתחלקת ועוד..).
- תעזרו לי לשלוט בזעם ובתוקפנות שמתפרצת ממני.
יש כמובן, עוד אפשרויות לשמיעת קולו של אבא אורי. אך די באלה שהוצגו כאן, כדי להמחיש, כיצד משמש אותנו המודל "קולו של אבא", בתהליכי הייעוץ וההדרכה. כיצד הוא משרת אותנו ביצירת האמון, האמפתיה והביטחון עם האבות, וכיצד הוא עשוי להוביל את האבות למודעות, חמלה עצמית, תחושת מסוגלות, שליטה ושינוי.
